אף אחד כבר לא קורא קורות חיים. הנה למה:
קורות חיים.. אוסף של נתונים יבשים, לפעמים מפוברקים, לפעמים אמיתיים.
תמיד משעממים.
למי זה טוב? האם למנהל שניחן ביכולת ניתוח נתונים כ"כ גבוהה, שמביאה אותו למסקנה שאם בין תחביבייך יש פריזבי, סימן שתהיה עובד עם מעוף..
ולמה אף אחד לא רושם בתחביבים עישון סמים קלים? הר זה תחביב של כולנו, לא?
האם קורות החיים טובים לאותו מועמד שמחפש עבודה? הרי הוא קרא את מיטב המאמרים, המחקרים וההמלצות לכתיבת קורות החיים הטובים ביותר שניתן לכתוב.
כך נוצר מצב שצעירים תל אביביים שגרים בדירה שביום טוב נראית כמו משתנה מאולתרת בתחנה המרכזית הישנה, רושמים שהחיסרון הכי גדול שלהם הוא שהם אובססיביים לסדר. בדיוק.
האם כתיבת קורות חיים יכולה לעזור לקופירייטר כמוני? קופירייטר ללא כל עבר או הישג שעלול לפאר קורות חיים... אז זהו שלא, בכלל לא.
זו בדיוק הסיבה שהחלטתי לרשום קורות חיים בצורה קצת שונה.
אלה הם קורות חיים עם ניסיון יומרני לשפוך אור על כול אותם נושאים שנשארים בחושך..
אז מה באמת קורות החיים שלי מספרים עלי?
פרק 1: 12 שנות לימוד
אני גאה שסיימתי 12 שנות לימוד.
אוסיף ואגיד שאני סופר גאה שליד הישג כביר זה יש הישג גדול בהרבה והוא: בגרות מלאה.
אבל מה צמד התארים האלה (12 שנות לימוד ובגרות מלאה) באמת מספר עלי?
את הלימודים סיימתי ללא תעודת בגרות. את הבגרות השלמתי בעודי חייל.
בית הספר היה בשבילי מקום לפורקן. שברתי חלונות, שברתי לבבות, שברתי דלתות, שברתי פלורסנטים ובעיקר שברתי מוסכמות.
רגע שזכור לי במיוחד היה שאסרו עלי לצאת למשלחת לפולין... המורים לא היו מוכנים לקחת אחריות על תלמיד כמוני. הם אמרו: "אי אפשר לדעת מה הוא יעשה".
אני דווקא, לקחתי את זה כמחמאה.
פרק 2: צבא – שירות מלא
זה לא שקשה לי עם מסגרות, קשה לי עם מסגרות שלא מעניינות אותי. אני משתעמם, כשאני משתעמם אני נהיה יצירתי, ואם אני נמצא במסגרת שמשעממת אותי, כל היצירתיות מנותבת לכיוון מאוד מעניין:
איך אני לוקח את המסגרת הזאת ועושה בה משהו שאף אחד עדיין לא עשה.
לצבא נכנסתי בתור ספורטאי מצטיין בג'ודו, התאמנתי 3 פעמים ביום והספורט המוזר הזה היה מרכז חיי, משמע – הייתי במסגרת שלא עניינה אותי אבל בו - בזמן – מסגרת שאני חייב להיות בה 3 שנים מבלי להיזרק לקיבינמט ולהפוך לעוד אחד שלא סיים צבא.
התחלתי כאפסנאי ביחידה של חיל אוויר הממוקמת בקריה, כור ההיתוך של מיטב הצפונבונים והפלצנים.
לאחר שנתיים מרתקות שכללו ריתוק, מכות והסתבכויות מצחיקות ומוזרות הועפתי בגאווה רבה למקום הכי נמוך בקריה, המקום שאליו באמת הייתי שייך... למטבח.
אני חייב להגיד שבצבא, בפעם הראשונה בחיי, למדתי לנתב את השיגעון והיצירתיות למען השגת המטרה. תמיד חיפשתי את הפרצות הנמצאות בתוך החוק הצה"לי שבנוי ברובו על מודלים התנהגותיים כמו התחצפות, אלימות, או הופעה מרושלת.. אבל אין שום סעיף בחוק זה שמעניש אותך על שיגעון יצירתי.. (לדוגמא: לצעוק אההההההההההההההההההההההההההההה בכל פעם שהמפקד צועק עליך, אין על זה עונש)
אז כך העברתי שירות באימוני ג'ודו קשים מנשוא שלא הקנו לי את הכרטיס המיוחל לאולימפיאדה, אך הקנו לי את התואר הנכסף: "החייל שמגיע פעם בשבוע לקריה"..
פרק 3: עיסוקים קודמים
2006-2007 מוכר בפיצוציית "בדרך אל הים" בנתניה
עמדתי שם, מאחורי הקופה, מוקף במסטיקים, סוכריות, נארגילות, קונדומים, סיגריות, טפסי לוטו, ניירות גלגול ומה בעצם לא.. סוג של בית מרקחת למוצרים מזיקים בטירוף.
לפני העבודה שם, לא ידעתי עד כמה הצרכן הישראלי הוא אגואיסט, חסר סבלנות, מאוהב בעצמו, מתיימר לדעת הכול, חושב שהוא יותר טוב ממך, עקשן, קמצן, טרדן, נצלן ובן של אלף זונות.
ידעתי שבעבודה מסוג זה יש לי 2 אופציות: לריב עם כל לקוח ולעוף משם לפני שאני משלים חודש עבודה, או להישאר שם וללמוד קצת. נשארתי.
לקחתי את האגו שלי לצד, עשיתי איתו שיחה ב-4 עיניים, סיכמנו שכשאני עובד הוא נשאר בבית, הבטחתי לו שיצא לו מזה בחורה או שתיים.
התחלתי לנתח לקוחות. הימרתי איזה סיגריות יבקש לקוח עוד לפני שהוא פנה אלי. לא תמיד צדקתי, אבל צדקתי הרבה.
שם, לראשונה הבנתי שלקוח מחייך – קונה יותר. זה הפך אצלי לסוג של משחק.. תמיד ניסיתי לגרום להם לחייך ותמיד הצלחתי. נשבע.
2007-2008 ניהול משה קראוס סוכנות לביטוח
משה קראוס, ממש במקרה, הוא אבא שלי.
ואני, ממש במקרה, הייתי אחד המנהלים הגרועים שרגלם דרכה במשרדו.
ישבתי כול היום עם העט בפה, בהיתי בקירות, בהיתי בשולחן, בהיתי במזכירה ומדי פעם גלשתי באתרי סקס.
כול מה שחשבתי עליו זה: איך לעזאזל עושים פרסומת טובה לסוכנות ביטוח?
אז עשיתי לו פרסומת טובה שהביאה לו לקוחות רבים
ופרשתי.
פרק 4: השכלה פרסומית
2007-2008 בוגר קורס קופירייטינג ב"בצפר"
המפגש עם עולם הפרסום בבצפר גרם לי להבין דבר אחד: אני רוצה להיות הקופירייטר הכי דפוק ויוצא דופן שהיה כאן. אני רוצה להרעיד אדמות, לזעזע תשתיות, להיכנס במוסכמות ולגלות יבשות.
אני מוכן להתערב שאם תתקשר לבצפר ותשאל את עופר גולן או רוני אפלבויים מה הם היו אומרים עלי במילה אחת הם היו אומרים בתשובתם אחת מהמילים הבאות: דפוק, מבריק או משוגע לגמרי.
פרק 5: תחביבים
קולנוע
בעוד רוב חברי סמכו על המורים בבית ספר או על ההורים שיתנו להם חינוך, אני הסתמכתי על אנשים אחרים.
היצ'קוק, קובריק, סקורסזה, דה-פאלמה, קוננברג, סודברג, לינץ', האחים כהן, טרנטינו ועוד רבים היו המורים שלי לחיים, והם היו על הכיפאק.
ג'ודו
כשאני עומד על המזרן, בתחרות הכי חשובה בקריירה שלי, מול יריב שחזק בדיוק כמוני.. הידיים רועדות, אני מסתכל שמאלה ורואה את המאמן שלי יושב על הקווים ומביט בי בציפייה רבה, 14 שנים של אימונים מפרכים מאחורי וזה הרגע. זה לא כדורסל, זה לא כדורגל, זה רק אני, הכול תלוי בי, אני חייב להשתין, אין לי אוויר והידיים... הידיים רועדות.
אני מאמץ את כול הפחדים באהבה, מתגבר על הפוגרום שמתחולל בראשי ומנצח. זהו, עכשיו כלום לא מפחיד אותי (חוץ מהמוות, כמובן).
מייד כשסיימתי צבא פרשתי מהנבחרת והפכתי את הג'ודו לתחביב.
הספורט הזה, אני חייב להגיד, הפך אותי לקופירייטר.
לסיום, כמה עובדות שלא תרצה לדעת עלי:
מטופל מזה שלוש שנים אצל פסיכולוג
רואה מציאות שונה לגמרי ממה שכולם רואים
בוהה בדברים
חושב שכל דבר בחיים הוא מדיה שרק צריך להתאים לה קונספט
אין לי ניסיון קודם, נאדה, גורנישט, אפס, כלום.
אז זהו, נתתי לך את כול הסיבות למה לא להעסיק אותי
וסיבה אחת קטנה להזמין אותי לראיון: עוד לא ראית ת'תיק עבודות.
תומר קראוס
0503609080
www.tomerkraus@hotmail.com
גרילה
